רשות פיקוח

רשות פיקוח (מוכרת גם לפי הטרמינולוגיה האנגלית כ-PUC (נקרא: פי יו סי); ראשי תיבות של Public Utility Commission) היא גוף ממשל עצמאי שנועד לפקח על מתן שירות חיוני לציבור על ידי בעלי זיכיון מן המדינה. הפיקוח על השירות הוא מבחינה מקצועית, כלכלית, חוקית ועוד. זאת, על מנת להבטיח ששירות ניתן לציבור באיכות, בכמות ובמחיר הראוי והמתאים. רשות הפיקוח היא גוף מקצועי עצמאי ואינה כפופה למדיניות הממשלה.

היסטוריה

במחצית המאה ה-19, עם התפתחות המואצת של הרכבת ומסילות הברזל בארצות הברית ניצלו בעלי הון את הפיתוח המהיר, רכשו זיכיונות מונופוליים מן הממשל להפעלת קווים וקיבלו קרקעות בחינם, ללא כל פיקוח. בתוך כך צברו כוח וממון רב, תוך כשל באספקת שירות חיוני לציבור, בעלי הון אלה כונו "הברונים השודדים". תופעה זו גרמה להיווצרות רשויות הפיקוח הראשונות בכמה מדינות בארצות הברית שאוגדו לוועדת המסחר הבין-מדינתי (ה-ICC-Interstate Commerce Commission), שמקורה בחוק הפיקוח על הרכבות מ-1887. עד היום, המנגנון המפותח והוותיק ביותר של רשויות פיקוח הוא ארצות הברית, בה מתקיימת רשת רשויות פיקוח מדינתיות. קיימות גם מספר רשויות פיקוח פדרליות: לתקשורת (ה-FCC-Federal Communications Commission), לפיקוח על הבנקים וניירות הערך (Securities and Exchange Commission – SEC הוועדה לניירות ערך ולבורסות (ארצות הברית)) שנוצרה לאחר השפל הגדול, לאנרגיה (חשמל וגז, The Federal Energy Regulatory Commission) ולבטיחות מוצרי צריכה (The Consumer Product Safety Commission).

מראשית הקמת רשויות הפיקוח הן נדרשו להיות עצמאיות תפקודית ומשפטית, על מנת שלא יערבו בפעילותן שיקולים זרים לאינטרס הציבורי והמקצועי. חברי הרשות נדרשים להיות חופשיים מאינטרס ועם זאת בעלי הבנה מקצועית ויושרה.

עם התפתחות הקפיטליזם וההפרטה נדרשו ממשלות ברחבי העולם ליצור רשויות פיקוח על מנת לפקח על שירותים ציבוריים הניתנים על ידי תאגידים מוכווני-רווח.

אפיוני רשות פיקוח

סמכויות רשות פיקוח מעוגנות בחקיקה ראשית והן פרי מאזן כוחות משתנה בחברה בה היא פועלת וקשורות למצב הפוליטי, הכלכלי, המשפטי והחברתי באותה חברה. הסמכות הבסיסית לרשות פיקוח היא הזכות לדרוש ולקבל מספקי השירות שבתחום אחריותה כל מידע רלוונטי לצורך מילוי תפקידה. בדרך כלל יש לרשות סמכות להטיל סנקציות על ספקים שאינם נענים להכתבותיה.

הרשות, כגוף רגולטורי קובעת תקנים בתחומי איכות השירות, אמינותו, בטיחותו, חוקיותו ועוד. גם אם אינה מעניקה בעצמה זיכיונות ורישיונות (תפקיד השמור לעיתים לגוף שלטוני), היא מפקחת על עמידה בתנאי הרישיון שניתן לספק ורשאית לעכב אותו, להתלות אותו ואף לפסול ספק ממתן שירות ציבורי.

בדרך כלל קובעת הרשות כללים בתחום תמחור השירות כגון קביעת תעריפים או מסגרות תמחור לספקים ומבצעת בקרה חשבונאית, בדיקות כלכליות וכדומה.

סמכויות נוספות יכולות להיות סמכויות מעין-שיפוטיות ואף סמכויות חקיקה וסמכויות חקירה.

תחומי הפעילות המקובלים בהם פועלות רשויות פיקוח כמעט בכל מדינות העולם הן תחומי התשתית: תקשורת, חשמל, מים וביוב, אנרגיה ותחבורה ציבורית.

בנק מרכזי של מדינה כולל בחובו אלמנט של פיקוח עצמאי (לא ממשלתי) על המערכת הבנקית במדינה ומהווה לפיכך רשות פיקוח על השירות הבנקאי הניתן לציבור. בישראל ממלא תפקיד זה המפקח על הבנקים בבנק ישראל.

מימון פעילות הרשות הוא על ידי אגרות אותן משלמים הספקים למדינה ומימון ישיר מאוצר המדינה. קיימת חשיבות עליונה לניתוק בין מקורות המימון של הרשות לבין כל מרכיב שעלול להטות את שיקול דעתם המקצועי והאובייקטיבי של חברי הרשות.

חברי הרשות ממונים או נבחרים (בחלק ממדינות ארצות הברית חברי הרשות נבחרים בבחירות).